כל מה שצריך לדעת - צלמים גרפיקאים ודפוס אתר האופנועים הישראלי

חנות |  ראשי |  לוח |  פורום |  חדשות |  מאמרים וכתבות |  מדריך בתי העסק


אוריה שי - טיול למרוקו

מרוקו עם טוליפ אדום.

זה קורה לפעמים שהחיים מגלגלים אותנו איך שהם רוצים, לא? איציק, חבר דתי אמר לי פעם "אתה עושה תכניות ואלוהים צוחק".
ככה אני מוצא את עצמי במרכז אירופה, שומע ציחקוק מלמעלה על התוכניות שלי.

לפני שנים היה לי חלום לטייל במרוקו. ההורים שלי נולדו שם. ארץ אבותיי על אופנוע, הרים, מדבריות, טאז'ין, חופים לבנים, אוהלים של ברברים, בתי בוץ, ילדים שמבקשים עט. מה עוד אפשר לבקש מטיול על אופנוע?
בינתיים, שנים של ציחקוקים מלמעלה וזה לא קרה. עד ש.......... הגעתי לכאן. מרכז אירופה, זה כבר קרוב.
מה צריך? רגע........ אהה. אופנוע. אני מטייל בין הסימטאות לתעלות המים. אדום בורדו, פתק לבן למכירה,
BMW K 75 RT
ניראה טוב. אני מתקשר ומנהל משא ומתן מתיש (לא אותי, אותו) עם הבעלים. אני עוטה מסיכה של אדישות ולא מעוניין. אחרי שבוע הוא מגיע לחצי ממה שרצה. עכשיו זה מתאים. קניתי.
הבורדו רך ונעים.ידידותי למשתמש. משהו מכרסם בי. מה למרוקו ולאופנוע כביש? אחרי חודש על הבורדו אני נקלע במקרה להאנגר ענק – 2 קומות של ב.מ.וו. וימהה. ניכנסתי. סתם. מזון רוחני לנפש.
הבעלים מרים גבה. מרוקו? עם זה? בוא אראה לך משהו חמוד. הוא נעמד ליד חמוד אמיתי.
אדום, מאובזר לחלוטין. העינים שלי מרצדות בחוריהן. BMW R 1200 GS
משא ומתן מתיש (לא אותי, אותו) עם הבעלים. אני לוחץ עד שעוד מילה הוא מביא לי משטרה. לחיצת יד. איך אני נוהג 2 אופנועים? השארתי את הבורדו למכירה.


אני מצמצם את שאריות הקורסים שאני מלמד לסוף שבוע של מרתון להתפתחות אישית, בינתיים לומד להכיר את האדום. עבר בהצלחה את כל הגחמות שלי. אני חונה ליד שדה פורח וצבעוני, שוכב על הדשא, מביט באדום ואמר לו "צריך לתת לך שם ידידי אדום הצוואר".
"תביט מסביב" אני שומע אותו לוחש לי. אני קם וסובב על הציר. "איך נקרא לך מתוקי?" אני שואל. אני קולט. שדה ציבעונים אדומים פרוש לרגליי. "צבעוני אדום" אני פולט. "כן אוריה, נעים מאוד" הוא מצחקק בשימחה סמוקת פנים.

"בוא ניראה את מרוקו יחד" אני מתריס, "סבבה" עונה הטוליפ. "אבותיי אבות הטיפוס נבחנו על הרי האטלס" הוא משתף. "ובכן, שנינו הולכם למקורות, טיול שורשים" אני מציין בסיפוק.
יומיים התארגנות ונסיעת מבחן עם כל הציוד, אינטרנט, בירורים, מקומות, מסלולים ואנחנו מוכנים. במאי הפריחה בסהרה בשיאה. עכשיו סוף אפריל. מתאים פיקס.

מרוקו מחולקת לשלוש רצועות של הרי האטלס ממזרח למערב והסהרה בדרום. אני מתכנן לחצות את ההרים קודם למרות שיש מסלולים עוקפים ולמרות שעדיין שלג בהרים אבל רק בפסגות, לא במפלס הכבישים. לאחר מכן אסע לכוון מערב, לים. החוף הצפוני מפחיד בשל הריבוי בסחר בסמים. קראתי על תייר גרמני שתפסו והכריחו אותו להעביר ברכב שלו לעיר סמוכה שק של איזה סם. תחת איום על חיו נאלץ לבצע את ההעברה, נתפס לביקורת וישב שנה וחצי. לא תודה. בכל סיבוב בהרים מנסים לעצור אותי. אני יודע, כן, תריחו את האגזוסט, שמתי אפטר שייב בדלק כדי שיהנו.

בוקר אני על הטוליפ, הציוד ממוקם בחלוקת משקל מצויינת, מקדימה 2 מיכלים של 5 ליטר, אחד דלק והשני מים. ההתנסות במצרים עשתה את שלה. מדיטציה. 10,000 ק"מ לופ למרוקו וחזרה. אנחנו מוכנים.


הדרך שנבחרה לכוון מרוקו עוברת דרך מערב צרפת, האלפים הפירנאים בצפון ספרד דרך כל בירות השירים והמחזות כמו של בנימין מטודלה, הספר מסביליה ובטח יש עוד........
בגדול המסלול היה מתוכנן אבל תכניות לחוד וציחקוקים לחוד והנה כל פעם אני מגלה בשיחות עם מקומיים ותיירים שיש חיים מעבר למסלול שתיכננתי. יאללה, אם אני כבר כאן, שינויים קלים תוך כדי תנועה.
3 ימים לקח לנו (טוליפ אדום ורוכבו) להגיע לטריפה - הנקודה הדרומית של ספרד. מכאן, מעבורת לטאנג'יר. 40 דקות, מרוקו. לא, לא נישקתי את האדמה אבל ליבי עלץ. החלום בשלב היקיצה הראשוני. כל החושים עוברים למצב "אדום". האינטרנט מלא סיפורים. אני לא משחרר את הדרכון לשניה. מעבר גבול, רישומים, אני מדבר קצת את השפה, תודה סבתא.


כסף קטן עושה כאן קסמים. הניירת מוחתמת בשניות ואנחנו לכוון דרום.
סיבוב קטן בטנג'יר, עיר מסוכנת לתיירים, אני פותח גם את העין השלישית. מצפן, מפה ויאללה לדרך. חלום של שנים הופך למציאות של טוליפ אדום וחיוך. פיק של אושר. "המסע הוא תכלית הכל", סוויטש בראש עובר למצב "עולם שלישי" והסיבובים מלאים באבנים קטנות. אנחנו לומדים את הכבישים, מרחביים אינסופיים, שלמה ארצי צורח לי באוזניות "הן אדירים המישורים, שטופי השמש החמה, כאלה לא ראיתי מעודי..." הטוליפ מחייך ואני נותן בגז. הרי האטלס הצפוניים באופק, טוליפ ואני ביחסים מצוינים.
אחרי 200 ק"מ אני נכנס לתדלק. ליטר דלק עולה 60% מבאירופה. 8 אופנועים עם מספרים צרפתיים במסעדה. אני עוצר לאכול. הצרפתית שגורה בפי והם מתעניינים, "מה? לבד?". "כן". תנועות של משוגע עם הידיים ואני מוזמן להצטרף. "לאן ?" אני שואל, "פס" הם במקהלה. "אצטרף אליכם" אני מסכים להזמנה. הם משיקים כוסיות. ישראלי ממוצא מרוקאי עם אופנוע בעל תעודת זהות הולנדית ומוצא גרמני במרוקו עם חבורת צרפתים. לחיים.

הם רוכבים מהר, יש נופים משגעים, אני רוצה לצלם, לאן אתם ממהרים? אני עוצר מידי פעם לצלם ומצמצם. בארוחת ערב מסתבר שאלו חבורת מדריכי סקי שסיימה את העונה ויצאה לחופשת טיול. אחד מהם עם הונדה "פאן אירופיאן" ואני מחייך מהביצועים שלו בדרכים המשובשות ומציע לו להחליף את השם ל"פאן מרוקיאן". הוא מבסוט ונקרע מצחוק. הם מקשיבים בריכוז לסיפורי המסעות שלי, שלוש נשים ושמונה גברים צרפתים אוכלי צפרדעים מפתחים סקרנות מהולה בקינאה ומתאהבים, לא בי - במסעות. אני פורש בשיא. נמשיך מחר, כמו בסיפורי אלף לילה ולילה.
למחרת מגיעים לפס, נפרדים בצילום משותף וכרטיסי ביקור, יש לי איזה יומיים עבודה כאן. היה טוב וטוב שהיה וביי.

אני מסיים את ענייני עם בן המשפחה שהוא עורך דין מרוקאי (באמא'שלי, לא צוחק) וממשיך לעיר הולדתה של אימי – ספרו . ציפיתי ליותר. סיפורי הילדות צפים בי. כשאפגוש אותה אראה לה תמונות. היא ניפרדה לפני יותר מ-50 שנה מהמקום. אני מתערב שכלום לא השתנה. חיפשתי אדם שניראה בגילה איזה 65 לשאול קצת, פניתי למישהו שניראה מתאים לגיל, "בן כמה אתה?" אני שואל, "בן 38" הוא עונה. "לא מתאים לצילום" אני חושב לעצמי. זה האוכל או האקלים? שמתי על סוויטש "חיובי". מצערת פתוחה למרחבים, הטוליפ רועם.


היעד הבא – מידלט. עיר הולדתו של אבי. הפעם אני מוכן מנטאלית . מישורים ארוכים וכביש סרגל של איזה 100 ק"מ מובילים לעיר. אריק לביא גונח באוזניות "זה קורה, שהדרך מתמשכת......"
אני מצלם את העיר, מקומות מיוחדים בפשטותם. יש כאן המון מה לצלם. מסגריה. הזדמנות לחזק את הארגזים. אני מסביר לו מה ולמה ואנחנו יוצרים גשר חיזוק לארגזים. סה"כ 3 שעות והוא מבקש משהו כמו 15 ש"ח. נתתי לו 30. הוא על סף עילפון של תדהמה מזמין אותי אליו הביתה לארוחה. "עלה" אני אומר לו. הוא מאחור מנופף לכל העיר. אחלה טאז'ין (מאכל לאומי עשוי ירקות ובשר בסיר חרס) הכינה אשתו. אנחנו מתקשקשים והם לא נירגעים מהמרוקאית המצחיקה שלי.

בכל מקום בו נמצאתי נזרקתי לילדות, המוסיקה, הלבוש, האוכל והמנהגים העלו זכרונות. אמנם נולדתי בישראל אבל ההוואי הראשון שזכור לי צף ועולה כאן בכל פינה ובכל רגע מכל דבר. אהבתי.
אני יושב לתכנן את הימים הבאים, מביט במפה, מבין כבר איך ניראים בשטח כבישים אדומים, כתומים, צהובים ולבנים. אני מסדר את היחס בין המרחקים לזמן ויוצר ציר שנוגע במקומות שסימנתי לעצמי. היעד הבא – הדיונות של מרזוגה, הרצועה הצפונית של הסהרה. אוח אוח אוח, הסהרה, לוחמי פריז – דקאר על המגבלות, שבטי הטוארג, נאות מדבר, בתי בוץ, מקום של כלום שיש בו הכל.
לפני שאני עוזב אני עובר לבנין העירייה לחפש את מסמכי הלידה של אבי, אולי אעשה לו הפתעה. לא מצאתי, אני נותן כמה ג'ובות, לא מוצא, מדבר יפה וגם לא, משחק אותה עצבני ומיד מזכיר לי הפקיד המרוקאי שמרוקאי מזויף לא יודע להתעצבן כמו מרוקאי אורגינל. אני מוותר ועולה על הטוליפ. "הן אדירים המישורים.............".


ביציאה מהעיר אני נתקל ב-2 אוכלי צפרדעים עם אופנועים זהים לשלי, לוק וגבריאל. כמה מילים ואנחנו מחליטים לעלות להרי האטלס הגבוה יחד בדרכי עפר. במשך יומיים אני סוחב אותם לחוויות מסוג אחר. למשל, פגשנו משאית עמוסה חוגגים בדרך למסיבת אירוסין. אנחנו מצטרפים אליהם ואני רוקד איתם כאילו נולדתי שם. צחוקים ואירוח וצילומים, מתנה לכלה הטריה, נשיקה לאמא שלה שכמעט התעלפה והטוליפ רועם. אנחנו בדרך לאילמיסיל, קמפינג על שפת האגם. מורידים את המשקל העודף מהאופנועים ויוצאים בדרך עפר של 12 ק"מ לאגם השני בתוך ההרים כמו עפיפונים בין הסלעים לכבשים.

ארוחת ערב ואנחנו פוגשים את כריס וזוגתו, בחור שחצה את הסהרה בכל זוית אפשרית יותר מ- 20 פעם במשך 20 שנה על כל כלי רכב אפשרי. הוא גם כתב ספר שמתעדכן כל הזמן. שיחות וצחוקים ודאווין 3 שעות ולישון. אני מפורק.

בוקר. תמונות לחיצות ידיים וביי כריס. בחור מיוחד האנגלי הזה. אנחנו ממשיכים לכוון זגורה דרך שביל עפר של 50 ק"מ שחוצה את האטלס הגבוה בדרך משגעת ביופיה של נחלים והרים וקניון מדהים וכפרי אדמה של ברברים שמביטים בנו כאילו ראו חוצנים. איך שסיימנו את ההרים אנחנו פוגשים במשפחה נערכת לארוחת צהרים בצל התמרים על שפת הנחל וכמובן מוזמנים לסעד ביחד. אנחנו שולפים את הלחם עם השימורים והם צוחקים עלינו ומגישים לנו את מיטב היצירות של אם הבית. מקומיים זה מגניב. אנחנו ממשיכים דרך הכפר ההררי טודרה, בצל צוקים בגובה 300 מ'. נחל זורם וים של אנשים כי זה היה יום ראשון. שלמה בר נוהם באוזניות "אצלנו בכפר טודרה....", ברירה טיבעית לחלוטין.

יום רכיבה נוסף של מישורים אין סופיים ואנחנו בזגורה, עיירת תיירות מדברית. היום מלון, אני מחוק מעייפות ועולה מוקדם על יצועי רק כדי לקום לשחיית בוקר בבריכה. 5.00 בבוקר אני כבר חותך הלוך ושוב. יש רגעים טובים בטיול הזה.


זמן תנועה. אחד אוכל חומוס ו-2 אוכלי צפרדעים על 3 טוליפים בדרכנו לזאגורה. הדיונות מציצות מרחוק, אנחנו חוצים את מחמיד, הכפר הדרומי הנושק לסהרה ומתמקמים בסוכת צל בפאתי החולות. חווה אלברשטיין באוזניות "מים מתוך הבאר, לחם מתוך התנור" וגם תה מתוק. הדיונות בצבע כתום לקראת השקיעה ואני ניפרד משני אוכלי הצפרדעים בתודה על הקטע המשותף. הם ממהרים. ואני, אני מתאים לי כאן. לעצור, לנשום את המקום הזה, לכאן רציתי להגיע. חליפת האופנוע והמגפיים על הדקל לאיוורור. אני משתרע על המזרן, 3 מרוקאים זרוקים ומחייכים (ממה?) מארחים לי חברה וסיפורים על אגדות הסהרה. אני מה זה נהנה. טוליפ מחייך. אנחנו 30 ק"מ מגבול אלג'יר. במשולש הטיול שלי יש את טאנג'יר בצפון, מחמיד במזרח ואגאדיר במערב. אז עכשיו מערבה. אני נפרד מחסן וחבריו, תחושה מעניינת של "לעולם לא נתראה שוב". מפגשים הם כמו תחנות בחיים, אנשים עולים ויורדים מאוטובוס החיים ורק חלקם הקטן נשאר עד התחנה הסופית. חסן סיפר לי שהוא מעולם לא עזב את הכפר. חשבתי לעצמי שיש מקומות שאם אנשים לא היו מגיעים אליהם, התושבים לא היו יודעים שיש עולם ואנשים. הגב לסוכה, הפנים לרוח, טוליפ נוהם, ראשון שני והגלגל האחורי מצייר 8 בחול, אי מניף ידי לשלום, משאיר 3 מרוקאים זרוקים ומחייכים עם לב פתוח בתוך עולם אישי ומצומצם. הטוליפ נוהם ואנחנו בכוון מערב. עוד מעט צריך להטות את האוהל, ואני שוב לבד, הזמן בידיי. הנשמה והגוף מאוזנים, מן תחושה של חוסר משקל, כמו בצלילה או במצנח רחיפה האהובים עלי. הכל פתוח 360 מעלות. אני באזימוט 270.

טוליפ ואני חוצים את המישורים הצהובים בדרך לאוקיינוס האטלנטי. אני עוצר לשתות מים ומביט בטוליפ במבט אוהב, הוא מצוברח. "מה לך טוליפ אדום?" אני מתעניין, "אני רוצה הרים" הוא מייבב. אני מביט במפה, "בתוך יומיים ננשום אויר פסגות" אני מחייך אליו. סטרטר, איזה צליל יש לטוליפ הזה, שלמה ארצי ושמעון בוסקילה מייבבים באוזניות "עלאש יה רוחי עלאש, משיתי וחליתני עלאש?" אני חושב על הילדים שלי מרילי ורועי, כואב, אם רק היו מסכימים לבוא איתי לטיול אחד אולי אז היו מתייחסים אלי בסלחנות.

רוכלים בצידי הדרכים בכל איזור מוכרים את מה שיש בסביבה שלהם. אבני קריסטל בהרים, מחרוזות צדפים ליד הים, פירות וירקות במישורים, קרמיקה באיזור המדברי. אנשים מחוברים לחומרים. מה שיש.

ווארזזט באופק, שמעתי ים של סיפורים על המקום, הוליווד של מרוקו. אני מבקר באולפני הסרטים. נחמד. לא יצאתי מדעתי מרוב התלהבות אבל מי שופט?
מכונית עוקפת אותי והנהג משליך פחית ושאריות אוכל. למה? רציתי לעצור והביא לו את זה ולומר לו "נפל לך". צריך עוד 2 דורות כדי לשנות, ואולי לא צריך, מי שופט?
הבטחתי לטוליפ אויר פסגות, אני חותך שוב את האטלס הגבוה, הכל ירוק ואני בדרך למרקש. שמעתי על השוק – ג'אמה אל פנה. אני הולך לבדוק בעצמי. תבלינים ריחות צבעים וקוברות רוקדות לצלילי החליל. מרוקו. כבר המלצתי? אני מקדיש יומיים לעיר המיוחדת הזאת, הראש על סווישט "היופי שבפשטות" ואני מצלם ונהנה וחוזר חלילה. הכל טיבעי ומתמזג בפשטות, מתחבר למצב הרוח ועונה על כל הציפיות שהיו לי בדרכי לכאן. אני משתעשע במחשבה לשכור דירה לאיזו שנה ונזכר שאלוהים ברא עולם יפה כדי שניראה אותו. עדיין לא הגיע הזמן לטעת שורשים, יש לי עוד מה לראות. חצי עולם פלוס מינוס.


בבוקר אני מתיישב על המפה, די הרים, רוצה ים. אני גולש לאגדיר, עיר חוף תיירותית ויקרה, טוב, יקרה במושגים מקומיים ועדיין חצי מאירופה.בית קפה על החוף, להקה מקומית, סיהם ואחותה ובעלה מצטרפים אלי, המוסיקה זורקת אותי חזרה לילדות ואני מרגיש נפלא. הדברים הפשוטים עושים לי את זה, בעיקר אנשים טובים ומוסיקה. הטוליפ נהנה מתשומת לב מוגזמת ולוחש לכולם, "באתי מהולנד". את זה אין לו באירופה שם הוא האופנוע הנמכר ביותר. אנשים מלטפים, הוא מסמיק באדום בוהק.

בוקר, האוקיינוס משמאל ואני מצפין לאסאווירה, עיירת דייגים עם הסטוריה עשירה, מבצר ועיר עתיקה ושחפים צורחים ויורדים על הרשתות של הדייגים ותיירים מצלמים ורוכלים עם שעונים "רולקס ארגינל צלילה". אני קונה אחד שהראה לי בערב בדיוק את השעה שניכנסתי למקלחת. הכסף לא משקר.

טוב, במפה כתוב קזבלנקה, האמפרי בוגרט ואינגריד ברגמן עולים בזכרוני. חציתי את העיר רק כדי להזכר שערים גדולות זה לא בשבילי. הטוליפ נחנק מעשן האוטובוסים ומייבב "הרים", אני אני פונה מזרחה למקנס. הרים וכפרים ועצי אלון ואלה ורבקה זוהר מתמזגת בנוף ובקול זמיר "על הדרך היורדת מן הכפר, בין עצי האלונים והאלה.....".

יש קסם מיוחד בלטייל לבד למרות שאני לפעמים צורח כי קשה להיות לבד עם המחשבות. אני נוהג מתוך התת מודע ולעיתים "מתעורר" בגלל סיבוב מפתיע או עשיר בעפר וחצץ, מנסה להזכר מה ראיתי קודם, אין זכרון פעיל. זוהי עירבוביה של מדיטציה לא רצונית עם מציאות המשתנה בין תחושה של אשליה וחולמנות למצבים פיסיים. מזל שאני מצלם הרבה. המצלמה זוכרת. תמונות הם כמו חלוקי נחל. אנחנו זורמים עם החיים כמו המים והתמונות והזכרונות הם אלו שנישארים. כמו חלומות, שברגע שהם מוגשמים הם כבר לא חלומות. יש כאלו שצריכים להשאר כחלום. החלומות הם חלוקים. המוגשמים הם המים, הזרימה של החיים. מה קרה לי? ומה אם לטוליפ הייתה מודעות? מה הוא היה אומר? מרגיש? הוא כמו סוס רק מתכתי, שלא כמו הסוסים של הקאובויס, להם כן היתה מודעות ומערכת יחסים בין 2 נשמות חיות, שתי מודעויות. יתרונות מול חסרונות. אני מאניש את הטוליפ כדי להשלים את החסר רק משום שלעיתים נדמה לי שיש לו מודעות לצרכים שלי.

אני פורש את המפה, לפני עוד כשבועיים. אני מתכנן פיתול בין ההרים לים וגולש מערבה. השמש נוגעת באופק, קר בהרים ואני מזהה אכסנייה עם מסעדה בכפר נידח שניקרא משהו כמו אללה יסתור. איש חרש אילם מתיישב לידי ואנחנו מפתחים שיחה ערה. אני מתעניין איך זה להיות חרש והוא מסביר שיש לו שקט כי אין לו סבלנות לאנשים רכלנים ורעש. תהיתי אם זה מלידה ואם הוא שמע פעם מוסיקה. הוא מסביר לי שהוא כל הזמן במחשבות. פילוסוף בעל כורחו. אני מביט לעבר עמוד החשמל עליו קן ענק של חסידות, האמא מלמדת את הגוזלים לפרוש כנפיים, הייתי רוצה לראות את השיעור של
"איך מביאים תינוקות". בעל המקום הוא איטלקי שירש את הזולה, קפטן אוניה שפרש והסיפורים עפים חצי לילה עד שאני נמחק. לילה טוב קפיטן. ליל מנוחה פילוסוף.

יום חדש ואני מתלבט האם לחזור דרומה לבקר את האנשים המקסימים שמתקשרים כל יום ומזמינים אותי להתגורר איתם לתמיד. חמודים. דווקא אהבתי, בית בוץ , שבילים הררים בשפע, עזים ותרנגולות, יש על מה לדבר. סבלנות. יש לי עוד חצי עולם אחר כך ניראה.

מבט למפה וחישובי מרחק וזמן ויש לי מספיק כדי לחרוש את ההרים מכוון נוסף. טוליפ מסכים. 2,000 מ' גובה ויותר, קר, הדרכים מעפניות וההנדלינג של האופנוע מתעתע בי. "טוליפ, מה קורה?" "תסתכל בעצמך" מקטר האדום אבל משחק אותה אדיש. מי שתכנן את האופנוע הזה הוא גאון טכנולוגי. אני מגביה דרך שביל עפר גבוה יותר מהכביש דרך קניון ורצועות הרים קרוב לקו פרשת המים, יורד לערוצי הנחל ועולה שוב, לנקודות טריג, המצלמה עוצרת נשימתה. ילדים ואנשים ניקרים בדרכי, מה עוד יש לי לתת, אפילו שרוך נעל גורם לילדה עם אור בעיניים לחייך, יש לה במה לקשור את השיער. בתי בוץ, סמטאות שהכל דומם בהם אפילו כשאנשים זזים. מוזר.

פיסגה. אני מתפשט פרקדן בשמש, אויר קר, שילוב של פינוקים. אני בדימדומי עירנות והשמש והרוח מלטפות אותי. ככה עושים אהבה עם הטבע? תחושה של מתיקות, אופוריה, למה כל כך קשה להשיג אותה כשהיא קרובה כל כך? זמן מדיטציה, נזכר בימים של ההתמכרות ללחץ ומתח, עיתונים, חדשות, לחץץץץץץץץץץץ. לא תודה.

עשיתי החלטה. שיניתי את גישתי ואז הכל השתנה. תהליך. כאן אני על אחת הפסגות באטלס הגבוה, במצב של NO MIND
.
בתוך שעתיים אני חוזר לעצמי. חושב לצריך ליצור את הרגעים יותר. האם זה תלוי בי? במסע? בסיטואציה? לא, זה משהו שבשליטה שלי. אני יכול לכוון את זה. מצאתי.STATE OF MIND
כפרים ואנשים עוברים מידי פעם משני צידי הטוליפ. אני מביט באנשים, לכל אחד סיפור חיים ושל כולם זהה. כאן לא קורה כלום, נולדים, גדלים, מתים. אופנוען על טוליפ לא עובר כאן כל יום. יש להם על מה לדבר עד סוף השנה, יש להם חיוך אמיתי וחם, אנשים פשוטים וטובים. תן להם מאה אלף דולר וזה לא עושה להם כלום. הם לא רוצים ולא צריכים, זה אפקטיבי בערך כמו שאתה על אי בודד עם מילון דולר. אתה מיליונר אבל אתה לא כי אין לך מה לעשות עם הכסף.

אני גולש מההרים מערבה לים ואז צפונה. ניירת, מעבורת, טאריפה ספרד צרפת שוויץ גרמניה בלגיה הולנד. חודש במרוקו. היה טוב. טוב לא מספיק לתאר אבל אתם מבינים.
11,000 ק"מ בחודש ימים של חלום בתוך מציאות בתוך חלום.

שלכם עם הטיול הבא עלינו לטובה – אוריה שי
uriyashai@gmail.com
052-5021896


מאמרים נוספים וטיולים על אופנוע מאת אוריה שי
האלפים עם חד-קרן - אוריה שי
טיול ישראל נורבגיה בשתיים על שתיים - אוריה שי
טיול יוון - טורקיה על אופנוע - אוריה שי
טיול עם אופנוע למצרים וסיני - אוריה שי

לראש הדף 

כתוב לנו |  אודות |  הסכם שימוש |  ש"ות |  הצהרת פרטיות |  החשבון שלי |  פורום |  בייקרס

   XNET Smart Solutions All rights reserved © 1998-2003