לוח קונים מוכרים אתר האופנועים הישראלי

חנות |  ראשי |  לוח |  פורום |  חדשות |  מאמרים וכתבות |  מדריך בתי העסק


טיול אופנועים בדרום אמריקה, גואטמלה - אוריה שי

זה שלא כתבתי מזמן זה לא אומר שלא טיילתי, זה רק אומר שלא באה לי המוזה לכתוב, ועכשיו דווקא כן. כי מאז העדכון האחרון על (לפי הסדר) סיני ומצרים, יוון ותורכיה ואז סקנדינביה הספקתי לעשות את קפריסין בקטנה (על הונדה 750 שכור), את כריתים (על איקס.טי 600 שכור) ואת האלפים בכל מרכז אירופה (על ב.מ.וו. אר 100 ג'י.אס) שרכשתי בגרמניה. במשך 3 חודשים לא ויתרתי על אף לא פאס (מעבר הרים) אחד במרכז אירופה שכלל את צפון איטליה - האלפים הדולומיטים, שוויץ, אוסטריה, גרמניה ומערב צרפת. כך שרוב הזמן הייתי בין 1,500 מ' ל- 3,000 מ'. אויר פסגות תרתי משמע. לגוף ולנפש.

טיול אופנועים בדרום אמריקה, גואטמלה
ומאז, כשהבנתי שנישאר לי עוד חצי עולם ואני כבר בן 50 ברוך הוא וברוך שמו, החלטתי לצאת למרכז ודרום אמריקה. תוך שנה אני גומר אותם יסודי ואז למזרח. שהרי את אר"הב וקנדה עשיתי ב-1989 על קוואסאקי קונקורס ואת המחויבות שלי לחלק זה של העולם גמרתי. לגבי אירופה והשאר תוכלו לעיין בקישורים.

אז ממש כשתכננתי לצאת את הארץ לטיול היה ברשותי יאמהה 900 איקס. ג'יי כזה כמו שנסעתי איתו לסקנדינביה, אחלה אופנוע. אלא מה, נהג צבאי שהחליט לעבור באדום שלח אותי לבית חולים עם 5 צלעות שבורות, שתי אצבעות ברגל ואגודל שבורים כהלכה ודחה את נסיעתי למרכז אמריקה ב- 6 חדשים, עד שחשתי חזק ובטוח מספיק להתיישב שוב ולממש את תכלית חיי - טיולים עם אופנוע.

איכשהו, מקרה שקשור בעבודתי ביחד עם קשרים דרך חברים נקלעתי קודם כל לגואטמלה. התלבטתי בבחירת האופנוע והכי ניראה מתאים מבחינת הדרכים וסוג האופנוע - ב.מ.וו 1,100 ג'י.אס. אלא מה, אני מתעורר בבוקר עם וויז'ן על הונדה גולד ווינג. "דחילק אוריה" אני אומר לעצמי, "מה לגולד ווינג ולדרום אמריקה?" אך זה לא עוזב אותי ואני מחליט לשנות כוון מדו"ש גדול לאופנוע נוח ומפנק. "זה הגיל?" אני שואל את עצמי בחיוך, בטח יש בזה גם משהו. ההחלטה נפלה. אלא מה, אין גולד ווינג אחד בכל גואטמלה, ואני מוצא את עצמי גולש תרתי משמע למולדת הגולד ווינג - ארצות הברית. קודם באינטרנט ואז בטיסה. מצאתי שלושה כאלה שהיו אקטואליים אלא שאחד בוושינגטון די.סי., אחד במיאמי ואחד במיזורי. לפי סדר ההעדפות אז קודם מיאמי, אז וושינגטון די.סי. ואז מיזורי. טוב, אז אני מדבר לעומק עם שלושתם בטלפון וקובע פגישה קודם עם זה במיאמי. אני נוחת במיאמי, מתקשר, פעם פעמיים, עשרים והאמריקאי לא עונה לי. 24 שעות ואני מתייאש. עולה על מטוס לוושינגטון די.סי., מונית לחור שם נמצא האופנוע ומסתבר שהאמריקאי לא אמר שכדי להעביר אותו טסט צריך יותר מ - 1,000 $ השקעה. לא מתאים לי. עליתי על מטוס למיזורי ואחרי צמצום המרחק בצ'יקן באס מלא שמנים ושיכור אחד מבאס, אני מגיע לאזור. הפעם הפתעה. ממתין בתחנת האוטובוס ב- 22.00 למרות שעה איחור. צדיק.Dave Garwood

דייב לוקח אותי בפיק-אפ שלו למלון ובבוקר בא לאסוף אותי לסוכנות. אני נכנס ומקבל הלם. הייתי כבר בסוכנויות אופנועים בעולם אבל האנגר ענק שכזה - גן עדן לאופנוענים. אני מטייל בין האופנועים לאביזרים כמו עליסה בארץ הפלאות.

"טוב, הנה אתה". חשבתי שאהבה ממבט ראשון יש רק בסיפורים. מייד התלבש לי השם "גולדי". הונדה גולדווינג 1985 1,200 סמ"ק, דגם אספנקאד. נראה הרבה יותר טוב ממני. שמור לעילה ועילה. קודם כל אני מדליק את הרדיו. מחייך. הרי את האופנוע הזה בנו מסביב לרדיו. מערכת ברמה כמו צליל המנוע. אני מתיישב, מרגיש בבית מהרגע הראשון. שכחתי את הטיסות, התלאות והאכזבות. זה הכל קרה כדי שאגיע לכאן ונמצא האחד את השני. אני וגולדי. (ההאנשה באה מהבטן). שני גווני חום מוזהב כמו בשיר היפה בעולם - גולדן בראון. וואוו בריבוע. האתר שלהם. אם אתם בעניין אז מומלץ בחום. neoshopowersport.com

ניירת ורישיון זמני לחודש וביטוח וכמה אביזרים שהייתי צריך כולל בדיקות כלליות לפני תנועה ואנחנו בדרך למלון ב"ג'ופלין" אוקלהומה כי כבר מאוחר אח"הצ ואין טעם להתחיל עייף. אני גם צריך לכוון את הראש שלי למצב נסיעה של 12 שעות ביום, 3 מיכל דלק ו- 800 - 700 ק"מ ביום. יש כאן עבודה מנטאלית שמצריכה מדיטציה ובניית נחישות כי בלי יעדים זה לא קורה. לפניי 4,500 ק"מ ממיזורי עד גואטמלה דרך טקסס ומכסיקו ואני צריך לחזור לעבוד שם. אז זה לא הולך להיות טיול אלא מסע נגד הזמן.

בוקר. קודם כל המוסיקה ובדיוק אני בעיירה בשם ג'ופלין ושמים לי ברדיו "במיוחד" את ג'ניס ג'ופלין (יש קשר משפחתי?) שצורחת לי "תבכה בייבי תבכה". סטרטר, רגליים קדימה על הסי.סי בר והפנאן בהתגלמותו. כשאתה באמריקה תהייה רומאי. אני מדרים לכוון טקסס. בארץ הפגזות ואני דואג לילדים שלי. רועי בצבא ומרילי סטודנטית. מה איתם? אני מתקשר, נירגע וממשיך. הקשר הזה למציאות חשוב לי מאין כמוהו כי אני יכול לעוף 360 מעלות אך בלי בסיס אני כלום. הם הבסיס. תודה לאל.

אני בחלק המדברי של טקסס לכוון יוסטון, מנווט בדרך הקצרה ביותר. החום שורף אותי. אני עוצר בתחנות דלק, מתקלח עם הבגדים וכך כשהם רטובים אני ממשיך בחום הנוראי, 107 מעלות פרנהייט אבל מרגיש לי כמו 100 צלזיוס לפחות. אני חש כאילו אני נוסע לעבר השמש. מבט לכוון שעון החום של גולדי - לא מזיז לו. לי כן.

יומיים רכיבה ואני מתבשל כהלכה ומגיע לגבול עם מכסיקו בעיר בראונסוויל. צריך ויזה? לא בדקתי. אני עובר את הגבול האמריקאי, כמובן ש"שוכח" להחתים יציאה ועובר את הגשר לצד המכסיקני, ניגש למיגרשן - ממש מיגרנה. הצעיר מאחורי הזכוכית אומר לי לחזור לטקסס להוציא ויזת מעבר לי ולאופנוע. "היית מת" אני אומר לו בעברית. "ישראלים על אופנועים לא צריכים ויזה" (החלטה שלי) ואני זורם לכוון היציאה. איש מכס עוצר אותי ובודק את התיקים והארגזים. "יבקש ניירות?" לא. אני אומר לעצמי שאם אין שוטר ביציאה שבודק את הניירת, סימן שזה לא ממש חשוב. טעות. אבל אני באופוריה מהאופנוע והמוסיקה ואין שוטר ביציאה ואני בתוך מכסיקו. מזכיר לי את ההתגנבות במצרים. סבלנות. זה לא פשוט.

בדרך מתחיל לקנן בי החשש שאני מגיע לגבול המכסיקני עם גואטמלה ואין לי ניירת מכסיקנית והם מחזירים אותי חזרה להתחלה. אפילו חותמת כניסה עבורי לא החתמתי. "מה אם עוצר אותי שוטר?" אני עושה ספקולציות ובונה תכנית ב' וג' וד' ואני לא רגוע. "יהיה בסדר" - אני בולע את גלולת ההרגעה הישראלית.

אני מדרים לאורך מפרץ גולף. החום בלתי נסבל. אני מחובר לצינור השקיה של 4 צול ולוגם תוך כדי נהיגה משהו כמו 12 - 10 ליטרים ביום. הכבישים ברמה של דרכי עפר גרועות והכפרים מנצחים את עזה בהזנחה ולכלוך. אני לא אוכל ארוחה 3 ימים למעט ביסקוויטים מהפחד לחטוף הרעלה. אלה המקומיים יש להם בקיבה צנרת מנירוסטה לדעתי.

אלא ש....בכל באסה יש אבל, והאבל כאן מפצה בגדול בחגיגות של נופים. החל מחצי מכסיקו ודרומה מאזור טמפיקו מתחילים יערות, נחלים ואגמים והרים ויופי של שיתוף פעולה בין הטבע לאלת האסטטיקה. באזור וורה-קרוז מתחילים פצצות של גשמים ולמרות שאלה שעות יום אני לא רואה 10 מטרים קדימה. בלית ברירה אני נדבק לאחורי משאיות מזדמנות. הטריילרים נוהגים כמו עפיפונים ואין פלא שבאותו יום ראיתי 3 טריילרים הפוכים ו-5 תאונות מסוגים שונים. נורת האזהרה דלוקה בראשי כמו פרוז'קטור. מה שמוזר הוא שהגשם לא מפריע לי. אקלים ממוזג. אנשים הולכים עם בגדי קיץ בגשם וסבבה כי חם. המטח מתחלף בשמש ותוך דקות אני יבש. מגניב.

אני מושך לאורך החוף האטלנטי עד אקאיוקאן ומשם דרומה במותניים הצרות של מכסיקו ליוקיטאן. המעבר כולל חבל הררי עם נופים שווים ונהרות בלי סוף. אני לן במאטיאס - רומרו ועל הבוקר מקבל את ההחלטה שהלילה אני ישן במיטה שלי. אלא שהחששות מהגבול הגואטמכסיקני גורמים לי לשקשוק ביצים. אני זורם על כביש ישר ששלט המהירות המקסימאלית שלו אומר 40 קמ"ש (למה הם התכוונו?). אני בגז סטטי על 150 קמ"ש כי בטוח שזה לא מכוון לישראלים השלט הזה. הכוון - טפאצ'ולה. מצטייד במזומנים (הכספומט הראשון ב-1,000 ק"מ) ונע לעבר מעבר הגבול בטאליסמן.

די קרוב לגבול קופצים עלי חבורת נערים עם תגים רשמיים ענקיים ועוצרים אותי בעל כורחי. "מה?" נער דובר אנגלית שבורה לחתיכות משכנע אותי שתמורת $20 הוא מעביר אותי את הגבול גם בלי ניירות מקסיקניים. מאכרים רשמיים - בקיצור. אני מבהיר איתו שהוא מבין שאין לי ניירות מכסיקניים ואם הוא לא מצליח אין כסף. הדיל סגור.

אני קושר את התרמיל על הסבל האחורי ומרכיב אותו על האופנוע אל הגבול מרחק 20 ק"מ קדימה. מגיעים לגבול שהוא גשר עמוס מאכרים וחלפנים וכל אחד מנסה לחלוב משהו מהישראלי שניראה להם כמו ה"פראייר התורן של הגשר". אני שומר על האופנוע כשהנער הולך עם הדרכון וניירות האופנוע להחתים. אני בחששות אך ערני. הדרכון והניירת חוזרים מוחתמים ונגמר סיפור הצד המכסיקני. עוברים קדימה לצד הגואטמלי תוך הדיפה בלתי פוסקת של קבצנים וחלפנים ואני מוציא מהראש עוד 7 עיניים לכל צדדים, קדימה, אחורה למראות וחוזר חלילה. הנער רץ לצד הגואטמלי עם הניירת והפקידה שבטח קוראים לה בספרדית "מ. כוערת" רוצה את המסמכים המכסיקניים !!!?. "לכל הרוחות , חשבתי שנגמר הקטע המכסיקני". אני מביט בנער שמביט בי במבט "משתומם" ש"אני הרי צריך הייתי שיהיו לי ניירות מכסיקניים". היא מחזירה אלי את המסמכים וטוענת שאין מעבר.

תחנות הרוח של מחשבותיי עובדים טורבו. "אם נתנו לבני אלף רשעים תג על הצוואר אז הם גם צריכים לתת להם קרדיט" אני חושב לעצמי "אחרת איך יתפרנסו אם אין להם יכולות ?". מייד אני מחליט להעמיד תובנה זו במבחן וליד החלון עם המ. כוערת אני צועק עליו "אמרת שאתה מסדר את המעבר בלי ניירות מכסיקניים או שאני לא משלם לך". מייד ניכלם הנער ובושה גם מ. כוערת. החצוף "מציע" לי שתמורת 200$ הוא "מסדר" את הבעיה. כמו שאני זוכר את המראה מהגילוח של הבוקר לא כתוב לי "פראייר" על המצח ואני תוך כדי תפילה דוחף אליה את הניירות בנון - שלאנטיות ונוזף. "אני גר בגואטמלה, מה את רוצה עכשיו?" לא יודע מה קרה שם, או שהיא הבינה שהוא לא מקבל כסף או שהיא קיוותה ממני להצעת נישואין וילדים ומחויבות וכאלה אך היא לוקחת את הניירת, מוציאה קבלה לתשלום, הנער חוטף את הקבלה ואת הכסף ורץ בצהלה לשלם מפחד שלא יראה גרוש, חוזר, הכל משולם וחתום, רישיון זמני והסיוט מאחורי.

אני קופץ על גולדי, ליטוף, "אנחנו בגואטמלה בייבי". 1,200 סמ"ק רועמים ופול ווליום ברדיו של שירים לטיניים, הצפיפות מתפזרת ואני יוצא בצרחת שחרור ממתח מצטבר של 3 ימים. אורגאזמה מנטאלית.

250 ק"מ עד הבית בגואטמלה - סיטי, הערב והחושך בפתח אבל במרחקים כאלה ואחרי מה שעברתי אני רואה את השלט הזה ואומר לעצמי "הגעתי".

אז זוהי רק ההתחלה. למה? כי מכאן צפונה זו יבשת "אמריקה הצפונית", כאן זה "מרכז אמריקה" ודרומה זו "אמריקה הדרומית". לוגיקה פשוטה. אתם יודעים מה זה אומר לנו, לגולדי ולי. אז נותר לי רק להבטיח שאמשיך לעדכן.

שלכם
אוריה שי וגולדי ווינג.

050-5982207
URIYASHAI@WALLA.COM

מסלולים נוספים עם אוריה שי
טיול ישראל נורבגיה בשתיים על שתיים
טיול יוון - טורקיה על אופנוע
טיול עם אופנוע למצרים וסיני

לראש הדף 

כתוב לנו |  אודות |  הסכם שימוש |  ש"ות |  הצהרת פרטיות |  חיפוש |  החשבון שלי |  פורום |  בית

  XNET Smart Solutions All rights reserved © 1998-2005