אופנועים רכיבה נכונה אתר האופנועים הישראלי

חנות |  ראשי |  לוח |  פורום |  חדשות |  מאמרים וכתבות |  מדריך בתי העסק


טיול עם אופנוע למצרים וסיני - אוריה שי

מסעות עם אופנוע היו עבורי תמיד התגשמות האני העצמי שלי. האופנוע היה מאז ומתמיד הביטוי להיותי אדם חופשי. מזה למעלה מ-30 שנה שאני חי את האופנוע כביטוי עצמי. זה מזמן הפך להיות לא רק כלי תחבורה אלא דרך חיים. לפיכך ברוב הזמן היו ברשותי לפחות 2 אופנועים והיו זמנים שגם 5 אופנועים. זה לא פונקציה של כסף, רק של רצון ותחושת יעוד. הגישה שלי תמיד הייתה כזו: אם יש ברשותי 100,000 ₪ ועלי לרכוש בהם מכונית ואופנוע, אזי אני קונה מכונית ב-1,000 ₪ ו-2 אופנועים ב-99,000 ₪. עכשיו ברור ענין הגישה.

אם אני מביט לאחור על 48 שנותי ומנסה לזהות אם הפיקים של מצבי האושר שהיו לי בחיים, אני יכול לומר בבירור שהם קרו פעמיים עם לידת 2 ילדיי, וכל הזמן שטיילתי בעיקר בחו"ל (וגם בארץ בתנאי ששק השינה קשור מאחור).

במשך חיי בצרפת בשנים 1979-1978 עם סוזוקי 1000 GS התוודעתי בפעם השניה בחיי לתאוותי לטיולים עם האופנוע ולאפקט שהיה לזה עלי ועל תחושותיי. הפעם הראשונה הייתה כשירדתי בגיל 16 עם הונדה 50 לאילת. מאז הצורך הבלתי מוסבר הזה חוזר לקנן בי בכל מחשבה.

בין טיוליי בחו"ל חרשתי את אר"הב וקנדה עם קוואסאקי 1000 GTR שרכשתי בקווינס בעיסקה שבה אני רוכש למשך עד 6 חודשים ועד 15,000 מייל ומפסיד 1,000 דולר למעט נזקים אם יהיו. כך לא הייתי צריך לשבור את הראש עם המכירה בסוף הטיול. זה היה ב - 1989.

וכך, במשך השנים בכל הזדמנות יצאתי לחו"ל עם האופנוע שבחרתי שיתאים לאופי הטיול מבין אלו שהיו ברשותי.

גיחותי לחו"ל בקלות התאפשרו בעיקר בזכות המעבורות מנמל חיפה לקפריסין, רודוס ופיראוס.

אז את יוון ותורכיה בפעם הראשונה עשיתי עם קוואסאקי 1500 VN ועם ידידי אריק קהת - ימהה 1000 GTS.

בפעם השניה עם ב.מ.וו. R1100GS. את סקנדינביה עם ימהה 900 XJ ושוב אריק הצטרף עם הימהה שלו. את מצרים עם ימהה 600 XT ואת האלפים עם ב.מ.וו. R 1000 GS. כמובן שעוד ועוד גיחות לקפריסין כרתים ואירופה לתקופות שבין שבוע ל-6 חודשים.


אך הטיול שהשפיע עלי יותר מכל בבחינת "טיול אל הלא נודע", רצוף הרפתקאות ושגעת מידי כמה שעות כל יום היה הטיול למצרים. טיול הזוי לחלוטין בו יצאתי לחפש את הגבולות שלי - ומצאתי אותם. השנה - 1998 מרץ אפריל. מבין 5 האופנועים שהיו אז ברשותי בחרתי בימהה XT 600 , גם משום שהתאים למסלולי השטח שתיכננתי וגם משום שחשבתי שאופנוע נוצץ מידי עלול להתקיל אותי עם חמסנים, שודדים או לך תדע גנבים. באותה התקופה התגוררתי בשלומי שבצפון, ולאחר שציידתי את האופנוע בשני תיקי צד לצידי המיכל בהם שכנו שני מיכלי שמן 4 ליטר ובהם דלק רזרבה שהוכיחו את עצמם פעמיים בהמשך הטיול וכן צמיג קידמי ואחורי כי שם אין ולך תדע איפה ומה יקרה, כלי עבודה מים וכמה בגדים. אוהל, שק שינה נוצ'אקו ולדרך.

גלשתי לאילת כשברשותי ויזה ולאחר מעבר גבול מיגע ותובעני לבקשישים בכל צעד, אני בסיני. מספר צהוב שמתאים לסיני ולא מצרים כי למצרים צריך מספר לבן ותשלום של 1,500 ₪ עבור "קרנה דה פסאג'" - תעודת מעבר לאופנוע. אמרתי "לא, אני רק בסיני". להשאיר אצל פקיד מצרי 1,500 ₪? מה אני משוגע? נסתדר בהמשך.
נואיבה. המוח מתחיל לתכנת את עצמו לשקט, טיול עם אופנוע עמוס. אוהל. אוכל בצימצום ועל מדורה. אני אוהב את זה כל כך.
כמה ימים בנואיבה של התאקלמות למצב החדש ואני בדהב. איזה רעש ומיסחור בלילה ומצד שני הלגונה, הניקבה הכחולה, הרוגע, החופש. כמה ימים נהנה מהחופים והצלילות, עולה על הסוס העמוס ויאללה לשארם. בכניסה לשארם אני רואה שורת אופנועים להשכרה. פה בטח יש מישהו בראש. יאסר, בעל העסק התגלה כמופרע גיזעי והזמין אותי לטיול בשטח לעבר השקיעה. פרקתי את האופנוע, אני לבוש כמו בתחרות אנדורו ויאסר עם סנדלים שורטס וגופיה על X.T , מוביל אותי במהירות של עפיפון שטח לפיסגת ההר. הייתי בשוק מהכישרון שלו. מבוזבז ועוד לבוש בעור טיבעי ככה לנסוע בשטח? חסר אחריות שכמותך.

"יאסר, אני רוצה למצרים ואין לי "קרנה דה פסאג'" הפטרתי. טלפון לידידו הדייג שבדיוק מחר מפליג להורגדה במצרים. 170 ₪ והסוס מועמס עם שחר בנמל על הדוגית. מנוע דיזל וים גבוה לימדו אותי הכל על "שפוכי". 5 שעות הקאתי את נשמתי עד שחשבתי שאין לי קרביים יותר. יבשה. הורגדה. זחלתי מהדוגית. נערה סינית, שגם הפליגה עם הדוגית, ניגשה אלי והשקתה אותי. מלאך. מוניקה מסתבר. סטודנטית שלומדת בגרמניה שהפכה לחלק מהטיול עד אסואן וברבות הימים בטיול לסקנדינביה אריק ואני עוצרים בדרך חזרה בגרמניה לביקור. סבלנות.
פנים חרושות ושיני זהב מחייכות אלי, "מלון"? ואני עם ערבית לא רעה אומר לו שבתנאי שיוציא אותי מהנמל לא דרך המחסום בשער. אני בלי ה"קרנה" סומך על חוסר בקיאותם של השוטרים \ חיילים מצריים בחוקי המספרים וציבעם, אך כמה שפחות סיכון - ייטב.
"סע אחרי" מפטיר הזקן (38 מסתבר) ומעמיס את מוניקה על הטנדר. קצה הנמל, גדר פרוצה ואני במצרים. 7 ₪ ללילה כולל ארוחת בוקר. בשביל כזה כסף אני לא פותח אוהל.

למחרת קובע עם מוניקה בלוקסור במלון שאת שמו דלינו מהמדריך ויאללה לדרך, היא באוטובוס ואני על הסוס. מחסום. "נשיונליטי"? שואל אותי הקצין. "אוסטרליה" אני מפטיר מתוך הקסדה. "פספורט" ליבי מחסיר פעימה. דרכון ישראלי. הווריד מתנפח לו. "אמרת אוסטרליה"? שואל במבט שאין לו עתיד. הסרתי את הקסדה ואמרתי בלסת מתנדנדת "אוסטליה - יזראליה" נשמע דומה. "מה פתאום אוסטרליה". הווריד נרגע. נשמתי לרווחה. "תמתין" אומר.

טנדר טויוטה עם נהג, לידו קצין ומאחור 4 חיילים חמושים בקלאצ' באים לקראתי, "לאן"? שואל הווריד. "מה לאן"? אני משתומם. "מלווים אותך". אומר בכעס. "אתם מפחדים ממני"? אני שואל, "לא" אומר. "מפחדים עליך".
וואו, זה לא מה שתיכננתי, שיהיה לי ליווי. אני רוצה לטייל לבד, לא טיול מאורגן. "למה"? אני מקשה. " בגלל ההתנקשות באוטובוס התיירים לפני שנתיים בלוקסור" מסביר בחוסר סבלנות. "אני אחד, אחד זה לא חדשות, אוטובוס זה חדשות" אני מנסה בכל זאת להתפטר מהם. ללא הועיל. יש לי ליווי.
"הכל לטובה" אני משכנע את עצמי.
וכך, כל 70 - 50 ק"מ יש מחסום והם מתחלפים. שאלות מוזרות על החיים בישראל והזמנות לבביות לבתיהם עודדו את רוחי. כמובן שאני בטיול אז הודיתי והמשכתי. לוקסור. מלון. מוניקה.
5 ₪ ללילה כולל ארוחת בוקר. הסוס בתוך הלובי. אני נופל מפורק. 350 ק"מ מתוכם חצי בשטח. מסז', הו מוניקה.
למחרת על הבוקר, נילוס, אני שקל והסוס שקל על המעבורת שחוצה את הנילוס. אני בעמק המלכים. תחושה מוזרה של עליבות ההווה לעומת פאר העבר של המצרים, שהמקדשים והקברים המפוארים נותרו בהם כדי לספר לעולם לדורות הבאים. אני משייט בעמק המלכים ועיני קולטות אופנוע, M.Z. חדש. אני עוצר ויוסוף יוצא לקראתי בחיוך. המפעל ליצור מזכרות שייך לו. "בוא אלי הביתה לאכול" הוא מזמין. עולה על האופנוע ועם צמיגי כביש דקים מריץ אותי בשטח כאילו השטן רודף אחריו. מזל שהשארתי את הציוד במלון. לא צרבו לו סכנה כשנולד? אני תוהה. מסתבר שלא כי הוא זה שחטף אקדח משוטר בזמן ההתנקשות שם שנתיים קודם לכן ורדף אחרי ששת המחבלים בהרים והרג שלושה מהם. מראה לי תמונה בעיתון עם מובארק לוחץ את ידו.
נרגילה מועשרת בחשיש. "לא תודה" אני אומר, נזכר בהחלטה שלי בגיל 16, "או אופנוע או סמים ואלכוהול". הבחירה ברורה. "תביאי את פרעה" צועק לעבר אישתו. שקית בד בידה. קוברה מצרית הוא פרעה. חיית השעשועים שלו. דפוק הבנאדם, אבל חייכן ומכניס אורחים למופת.
אני ממשיך ל"מקדש אחתשיפסות". האשה היחידה שהיתה פרעונית. מדיטציה. אני עף. פעם השניה בחיי שאני יוצא מהגוף במדיטציה מתוך אלפי הפעמים שניסיתי. פעם ראשונה הייתה בים המלח במעיינות החמים במדיטציה של ערב שבת וירח מלא. אני כמו בסרט. מתעורר. חצי שעה עד שאני שוב אני.

מבט לעבר ההר. כפר אדמה במעלה שביל עיזים המוביל אל הכפר. סוסי רועם בעליה ואני עוצר באחד מ-20 הבתים הבנויים מבוץ וקש. פעם בכמה שנים יורד שטפון והורס את הבתים. הם לא עושים מזה עניין. בונים מחדש. נכנס לאחד החצרות. אנשים יוצאים בבהלה למראה העב"ם שכרגע נחת אצלם לראשונה אולי. "אני רעב" אני מפטיר לעבר הזקן החרוש(45) היוצא בחיוך לעברי, מתוך מודעות למנטליות הערבית של הכנסת האורחים. כבוד לבית. אני נכנס, נוצרים קופטים אני מזהה לפי הסמלים על הקירות. 10% מתושבי מצרים הם נוצרים קופטים זכר להתיישבות של גרמנים לפני כ-100 שנה. כל השאר מוסלמים.
באיזה הגיון של השרדות הם ממחזרים את המים אותם מביאים מהבאר על חמור מרחק מאות מטרים, קודם שתיה, אחר כך לרחוץ כלים ואחר כך לניקעון ולגינה. התפעלתי.
"מאפה אתה"? שואל המארח. "אוסטרליה" אני מפטיר. "ומאפה הערבית שלך"? חושד. "הייתי עכשיו חצי שנה עם הבדואים בסיני" אני משקר בחיוך. "אהה" פולט בחיוך חסר אימון. עברה שעה וחצי. כוס תה ואני קם ללכת.
"השאר" אני שומע באנגלית קול קורא מהחדר השני. ????? ,נעים מאוד אני באדרה" נכנסת הקליאופטרה של הכפר. אני בהלם. באדרה היא ביתו של יוסוף. סטודנטית הלומדת בלוקסור והאנגלית שלה רהוטה. השעה היתה 13.30. השיחה קלחה. אני מוקסם. היא בת 20, אני בן 41. האינטיליגנציה בהתגלמותה, (לא שלי, שלה).
מחשבות חטא חוצות תכופות את ראשי. היא יודעת שאני אוסטרלי בטיול והיא מתה לצאת מהכפר. אוסטרליה נשמעת כתחליף סביר. אני שוקע בשקרים ובחיוכים. שיט. אני מביט החוצה. חושך. אני מופתע. מה השעה? 19.30, וואו. "אני הולך". "לא, אתה נשאר לישון כאן, מחר תלך" אני בשוק. ברור שכוונתה היא אירוח טהור. "אין לי כאן כלום, הכל במלון" אני מנסה בכל כוחי למצוא מוצא לפלונטר. פשרה. אני אסע מחר לאסואן לפי התוכנית ואחזור בעוד יומיים. קבענו. היום יום שני.

חזרה למלון. מוניקה. מחליפים חוויות מיום מוזר. למחרת מוניקה על האופנוע ואנחנו בדרך ללוקסור. ליווי צבאי מהיציאה מלוקסור עד אסואן. 250 ק"מ של כבישים מצחיקים. אסואן. סכר אסואן. אסון אקולוגי לסהר הפורה. יעד הטיול הושג. בכל טיול יש יעד אליו אני שואף להגיע. כדי לרגיש קצה. מוניקה חוזרת במיפרשית ללוקסור, יקח לה 3 ימים. ניפרדנו. ידעתי שעוד ניתראה. תודה לך סינית קטנה ומתוקה. רק בטיולים קורים דברים נפלאים?

יאללה. חזרה ללוקסור. יש לי הבטחה למלא. יום רביעי, צהריים, אני דוהר במעלה השביל. שולחן פתוח, אנשים לבושים יפה, אחותה של באדרה וגיסה הגיעו מלוקסור, האנגלית שלהם מצוינת. היא מורה והוא מנהל חשבונות. חפלה. אני לא קולט את הקטע. "בטח יום הולדת" אני והתמימות שלי לפעמים.
דופקים על דרבוקות. צלילי עוד. יופי. אבל על מה השמחה? אני עדיין לא קולט אך חשש מה בליבי לפי המברוקים שעפו באויר.
סיום. נכנסים ל"סלון" אני יושב עם גיסה. "כשבאדרה תביא את הקפה תשים לה כסף על המגש" לוחש לי הגיס. ????? "טוב, אבל למה"? אני מתפלא. "מה, לא שמעת על המנהג שלנו לבקש את יד הארוסה? אם היא לוקחת את הכסף, זה כן, ואם לא אז לא" מחייך אלי. בוווום לא האסימון, לא הטלפון, הבנין כולו מתמוטט עלי בתובנה של חלקיק השניה. זה הכל היה בשבילי, אירוסין, ובאדרה מחייכת אלי, יובש בגרון, אני במלכודת. איך לא לפגוע? אין כאן לפעמים רעידות אדמה כשצריך להעלם? דילמה.
19.30, השיחה מוצתה. "אני הולך" בכי. "אל תלך" בכי. (לא שלי, שלה) ."אין לנו עתיד יחד" אני מנסה, "יש, יש, יש" בכי………. פשרה. אני אמשיך בטיול, באדרה תסיים בשנה הקרובה את התואר, בכל יום שישי ב-17.00 אני מתקשר לאחותה שם היא מתגוררת בזמן הלימודים, ובעוד שנה אני בא לקחת אותה לאוסטרליה. הרגשתי מחנק. אני פוגע בה. ברבות הימים כשסידרתי בביתי את הציוד, את הפתק הזה זרקתי לפח לפני שאני ממשיך עם השטויות שלי.
יאללה. צפונה. אני מחליט על המדבר המערבי, נאות מדבר, אני שיכור ולא מיין, מישיבה בבית לא קורים דברים. שיט. מחסום. "נשיונליטי"? פונה אלי חייל עם פנים רעות. מה לעזאזל הם עושים פה באמצע המדבר? "ישראל" אני עונה בשקט, לא לוקח סיכון.
"ישראל"? הווריד בצוואר מתנפח לו. חוטף מידי את הדרכון וקורא לחבריו. אני מדבר איתו אנגלית. הוא לא יודע שאני מבין שהוא מחמם את החברים שלו עלי ומקלל את בוראיי. אני מבין שאם אני לא נעלם מיד הם מעלימים אותי באמצע שום מקום. ירדתי מהסוס וניגשתי לקצין, "סיימתם איתי"? אני שואל בקוצר רוח, "כן" עונה הקצין וחוטף מהרע את הדרכון. "סע" נלחם בצעקות עם חייליו. ואני, קופץ על הסוס ודוהר, חש בעיטה שכמעט העיפה אותי מהסוס. "חיפשת את זה, לא"? אני מסכם עם עצמי.

רוח חמה, מידי פעם איזו משאית או עגלה עם חמור, פה אספלט, שם כורכר ושלטי "איסור עקיפה", אני נקרע מצחוק, מדבר, בקושי רכב פעם בשעה וכל קילומטר שלט איסור עקיפה. מי את מי בדיוק?

כפר שכוח אל. הרעב מציק לי. אני נוסע ברחוב הראשי של "נציגות הגיהנום" ועוצר במקום שנראה כמו מסעדה. אנשים פשוטים וחמי מבט לוטשים עיניהם אל החוצן. צלחת פול, צלחת חצילים מטוגנים, סלט ערבי צלחת כדורי פלאפל, בקבוק מים מינרלים תה ובקלאווה - שקל שבעים וחמש. אני מחייך, משאיר משהו כמו שני שקלים ומסרב לעודף, המלצר רועד וקד עד הרצפה בתודה. עולם מוזר.
בכל מקום אני רואה כפריים רוכבים על M.Z או ג'אווה ישנים עם האשה ולפחות שלושה ילדים. במקרים אחרים שלושה גברים על אופנוע. פתאום ממול רוכב בודד, מוזר. "מסכן, אין לו משפחה? ילדים?" אני שואל את עצמי. מה זה הוא לבד?

רוח חמה, המדבר מחייך אלי, "בוא" קורא לי. מים, מותח שרשרת, בודק שמן, תידלוק כולל מיכלי צד
1 ₪ לליטר, הסוס מגמגם לפעמים, הדלק בטח מעורב בשתן עיזים, לדרך.
הרהורים, מחשבות, החיים העולם ומושגי היסוד ניראים פתאום אחרת. אני מתגעגע לילדי ולחברה. אני כבר 3 שעות נילחם בדרך חתחתים, גימגום הסוס נעצר, מה? מה רוצה? תגיד. אני יורד מהסוס, מתרחק, מביט בו, "מה לך ידידי על כי נעצרת?". אני מנסה לשחזר.
10 דקות אני מביט בסוס, מרוב מחשבות שכחתי את האינסטינקט להעביר לרזרבי, והנשרים חגים ממעל. אני נלחץ, מבט לברז דלק, תובנה, "רזרבי" אני צועק בשמחה, מעביר, כמה סטרטרים, נהמה. אני נושא ראשי למעלה וצועק " NOT YET YOU UGLY CHICKEN" מלווה את צעקתי בתנועה מזרחית מגונה. טעות. הנשרים שמעו שאני קורא להם "תרנגולות מכוערות" והתארגנו למבנה צלילה. פול גז. סוסי נוהם בשמחה. מה הוא צריך אותם על הראש שלו?

דיונה על השביל. מזמן לא עברו פה. אני יורד מהסוס ועולה רגלית על הדיונה לבדוק מה יש בהמשך לפני שאני ממריא מעליה, כמו שאמר לי פעם אלן כץ בטיול במדבר יהודה "מה שאתה לא רואה לא קיים". משפט מפתח בנהיגת שטח. הסוס העמוס חורק על החול הטועני. אין. XT זה XT . אני אוהב את הסוס הזה.
השמש מתחילה לשקוע, צריך להתארגן ללינה בשטח. סריקה מסביב שאין מאורת נחשים או עקרבים, ורחוק מהשביל שלא יעבור נהג משאית עייף ולא יראה את האוהל. מדורה. מרק אינסטנט, תה צמחים, חיוך וחלומות.
בבית לא קורה כלום. "המסע הוא תכלית הכל", קראתי את זה היכן שהוא. כאן אתה מביא לידי ביטוי את עצמך. את כושר הניווט, האילתור, קבלת ההחלטות, החיבור לטבע, ההנאה מהדברים הפשוטים.
"בעלויות הקטנות קונים את ההנאות הגדולות" אני חושב לעצמי.

כבר שבועיים שלושה שאני מטייל ברצף האירועים ההזויים הללו. בימים קרובים אגיע לקהיר. אני רוצה לראות את הפירמידות ואת המוזיאון המצרי. בבוקר אני יוצא מהאוהל, מדורה מזרדים, תה צמחים ולדרך. אני מחליט על קטע ארוך היום, 650 ק"מ עד "אל מינייה". מה שלא ידעתי שהיום יהיה היום המשמעותי בטיול הזה. הרי יצאתי לבדוק את הגבולות שלי. היום אני עתיד למצוא אותם.
דרך מפרכת, חם. אני שותה בהיסטריה. אני לבד, אסור לי לקחת סיכון של התייבשות. יצאתי בשמונה וחצי ונהגתי יום משגע אך סוחט פיזית, כ - 300 ק"מ מתוכם היו בשטח. חיפשתי את זה, לא?

מחסום. השעה שבע וחצי בערב. יופי, אלון כאן באוהל בחסות החיילים. אני הרוס מעייפות. דרכון. "לאן"? שואל הקצין, "רציתי ללון כאן" אני מגלה לו במתיקות. "אי אפשר, כאן אל מינייה מעבר לנילוס, הכפר ממנו יצאו הטרוריסטים שביצעו את הפיגוע בלוקסור והם לא אוהבים תיירים, תמשיך
ל"בני סוואף", עוד 150 ק"מ" אומר לי בקול תקיף.
אני הרוס, 150 ק"מ במצבי, בלילה, במדבר? לא יתכן. אני חייב לאלתר משהו. מבטו של הקצין משכנע אותי שעדיף לי להמשיך. "אני יכול לנוח כאן קצת"? אני שואל, "בסדר" עונה לי.

פרשתי הצידה, אני עייף, לא זוכר מתי הייתי עייף ככה בחיי, ישבתי על העפר, ובכיתי בשקט. נשברתי מנטלית. "מה אני עושה פה"? יבבתי בשקט, שהחיילים לא ישמעו. 20 דקות אני מייבב.
"תרתיח לי מים על המדורה" ביקשתי מאחד החיילים. מזגתי לתוך הקערה עם מרק אינסטנט. חצי שעה הייתי בתוך עצמי. מדיטציה לא יכולתי לעשות בשל סערת הרגשות בה הייתי נתון. "אני חזק", ניסיתי לשכנע את עצמי. "חיפשת את הגבול? מצאת" אמרתי לעצמי בהאשמה קלה.
איך שהוא, פתאום הרגשתי חזק ורענן אחרי המרק והמנוחה, שמונה ושלושים, לילה, חושך מצרים תרתי משמע, ואני רוכב בזהירות מירבית. "בני סוואף". אני נכנס לעיר, הלילה מגיע לי מלון מפואר.
12 ₪ כולל ארוחת בוקר. בעייה. הלובי בגובה 40 מדרגות. אני אומר לפקיד הקבלה שאני לוקח את החדר רק אם אני מכניס את האופנוע ללובי. הוא מחייך אלי, מביט על המדרגות ואומר "אם תצליח - אין בעיה". אני מחייך חזרה, פורק את הציוד לחדר, יורד למטה. אספסוף ידידותי מביט בי בהשתאות, מרכז העיירה, ים של אנשים סביבי, אני עושה וווום ווום עם הגז מול המדרגות, מרגיש כמו איבל קניבל, כולה 40 מדרגות, קטן עלי, מתפלל שלא יזדקר לי האופנוע וגז. אני למעלה, עוצר ומסתובב, מנופף לעדת מעריצי המשתוללים במחיאות כף ושריקות על קירקס החינם שקיבלו, מביט לעברו של פקיד הקבלה ההמום. "תמיד יש פעם ראשונה" אני מפטיר. "תעיר אותי בשבע". איזה מלון. בארץ זה 800 ₪ ללילה. כאן 12 ₪. אולי אעבוד בארץ ואגור במצרים עם באדרה אני משתעשע במחשבות.

חם. הרוח נושפת ומאיימת לאדות אותי. קהיר באופק. קהיר. היי, מה זה הצפיפות הזאת, הרעש, הרולטה הרוסית בכביש? אני משתגע מהשינוי הקיצוני, מהמדבר לעיר הגדולה. אני חש לחץ מנטלי,
"מה זה הטירוף הזה?" אני כועס על עצמי. אני חייב להצטלם ליד הפירמידות, כמו שאמר לי פעם אלן כץ "היית. לא תיעדת. לא היית" . צודק.
סיור חפוז, מצטלם ובורח מהטירוף חזרה למדבר. ויתרתי על המוזיאון. הכוון - אלכסנדריה. פורט-סעיד. אל עריש.. החלטתי לצאת חזרה דרך מסוף אל-עריש למרות שאין בידי "קרנה דה פסאג'" והרי אני חוזר דרך מצרים ולא דרך סיני. סמכתי על אילת המזל. טעות.

כתוב במדריך שהמסוף ניסגר בשבע בערב. תכננתי להגיע בשש. מסעדה עם גג פחונים, נהגי מוניות, שער, ואיש מכס חמור סבר מקבל את פניי. "פספורט" מפטיר בקוצר רוח, מעלעל, אין "קרנה".
"היית במצרים" קובע נחרצות. "כן" אני עונה בהיסוס. "איפה הקרנה דה פסאג'"? הווריד שלו מתחיל, "מה"? אני מיתמם, "מה זאת המילה הזאת שאמרת"? הווריד מתנפח לו, "קרנה דה פסאג'" הוא משתולל, "לא אמרו לך לשלם 1,500 ₪ בטאבה עבור הקרנה?" "לא, פעם ראשונה בחיים אני שומע את המילה הזאת". "אתה חייב לשלם עכשיו או שאני עוצר אותך" הווריד שלו קרוב לפיצוץ. "בכניסה לא שילמתי אז ביציאה אני אשלם"? אמרתי לעצמי וידעתי שאם אני לא מאלתר משהו עכשיו אני בצרות. "אני רוצה לדבר עם מנהל המסוף" אמרתי נחרצות. עיניו רושפות "בוא אחרי" ומוביל אותי למנהל. וכל זה באנגלית. חמור הסבר פוסע כגיבור לחדרו של מנהל המסוף ומחמם אותו בצעקות ומצביע לעברי מפעם לפעם, גם וורידו של מנהל המסוף מתחיל לתפוח, אך הוא סבלני ונחמד, אנגלית לא רעה. שולח החוצה את חמור הסבר ואנחנו ראש בראש מתחילים לספר חוויות מאירופה כשהסתבר שהיה נציג מסחרי של מצרים בהולנד. תוך שעה של צחוקים אנחנו מתחילים לדבר על זיונים וזה מה שהייתי צריך כדי לרכך אותו.
בעשר בלילה מיצינו והוא קורא למוכס, מנסה לשכנע אותו לוותר לי, בלא הצלחה. "לא יתכן שיש לו מספר צהוב במקום מספר לבן והוא עובר לישראל" כועס המוכס עם הווריד החוזר לגדולתו, "הוא ישלם או שאני עוצר אותו".
כאן זיהיתי מפנה חמור ואמרתי בתקיפות "אני רוצה מיד את הנציג הישראלי". כאילו נפלה פצצה בחדר.
"אני מציע פשרה" אומר מנהל המסוף, "הוא ניכנס מטאבה, ויצא מטאבה וכך ניפתור את הבעיה"
איך שהוא אחרי ליטופים של מנהל המסוף את חמור הסבר, התרצה האחרון. "מה?" ניזעקתי, "אני 30 ק"מ מאשקלון ואתם רוצים שאסע 800 ק"מ עד טאבה ועוד 200 ק"מ עד אשקלון שנמצאת מעבר לגדר, 1,000 ק"מ במקום 30 ק"מ"? הזדעזעתי כזה כאילו, שמח על שניפתרתי מהמוכס הקרציה, אך החלטתי על נסיון נואש אחרון לשנות עמדתו. זה שהוא לא קיבל שטף דם במוח באותו מעמד, אומר שהיה לי יותר מזל משכל. יצאתי מהמסוף לקור הנוראי של המדבר, נטעתי אוהלי תחת פחוני המסעדה, ועברתי ליל שימורים של קור וגשם נוראיים עם ביגוד ואוהל שלא התאימו לכך.
05.00 בבוקר ואני מתעורר, רטוב ורועד, שותה כוס תה במסעדה, עולה על הסוס. נשבע שהלילה אני ישן במיטה שלי. הייתי במרחק של 1,350 ק"מ מהבית. אכן אמירה מוזרה, אבל מה זה מוזר אחרי טיול מלא מוזרויות שכאלו?
אני בדרכי לסואץ, פאטה מורגנה מדהימה של אוניה באמצע המדבר, התעלה נמוכה ממפלס החול והאניות ניראות באופק כאילו הן שטות על החול. מפנה פני צפונה לטאבה. 2 ק"מ לפני טאבה אני עוצר ומפרק את אימ-אמא של הציוד והאופנוע, בפחד שאולי מישהו היכן שהוא במהלך הטיול הכניס לי משהוא שלא שייך לי ומחכים לי בטאבה וורידים נוספים. ארבע וחצי אח"הצ ואני בצד הישראלי אחרי ניסיונות שוא של הפקידים המצרים לעשוק ממני בקשיש בתרגילים מוזרים של עיכובים ו"אי הבנות".

טלפון לילדים ולחברה שהכל בסדר. לפני עוד 550 ק"מ עד שלומי. שימון שרשרת, בדיקת שמן וסוסי רועם.
01.30. אני בשלומי, עייף מספיק כדי להכנס לשיא של גינס, אין לי כוח לפרק את הציוד, בקושי מצליח להחליק מהאופנוע לרצפה, אני נוהג מחמש וחצי בבוקר עד אחד וחצי בלילה רצוף, 1,350 ק"מ. שברתי את שיאי הקודם באר"הב - 1,220 ק"מ רצוף. אני עייף, גזור, מחוק.
למחרת, שבת בצהריים החברה מגיעים, פורקים את הציוד מהאופנוע ומוצאים אותי עדיין ישן בבגדי המסע כולל מגפי מוטוקרוס. אני קם בעזרתם מהמיטה, מחייך, שותה איתם קפה, ומספר להם את מה שסיפרתי לכם.

מאז ועוד קודם לכן אני משתדל לצאת פעם בשנה לטיול לחו"ל עם האופנוע. נשאר לי חצי עולם וה"חבל" היחידי שאני חושב עליו הוא שעם הדרכון הישראלי שלי אני די מוגבל בתנועה בעולם. אבל, נסתדר עם מה שיש, והיעד הבא - מרוקו, חזרה לשורשים, ומשם לאורך אפריקה ואניה להודו.

עד אז אני מארגן טיולים ליוון, טורקיה וגם לאלפים עם אופנועים מושכרים כי אין מעבורות כרגע,
8-14 ימים. הטיולים הבאים החל מפסח. וכן, אפשר ורצוי עם בנות זוג. אז פרטים ב - 050-5982207 או במייל URIYASHAI@WALLA.COM וזיכרו, "המסע הוא תכלית הכל".

שלכם. אוריה ש

מסלולים נוספים עם אוריה שי
טיול ישראל נורבגיה בשתיים על שתיים
טיול יוון - טורקיה על אופנוע


לראש הדף 

כתוב לנו |  אודות |  הסכם שימוש |  ש"ות |  הצהרת פרטיות |  חיפוש |  החשבון שלי |  פורום |  בית

  XNET Smart Solutions All rights reserved © 1998-2005